<h1>פירוש התפילות לר"י ב"ר יקר — השלמות</h1>
<h2>דף יז.</h2>
ותמה דבמדרש אמרינן שאם יש לאדם עשר עונות ועשר זכויות אין אומרים ילכו אלו בעד אלו והוי כמי שאין לו זכות וחובה אלא נפרע מן העונות תחלה ואחר כך משלם שכר הזכויות. ובראש השנה אמ' שהוא שוקל בראש השנה במאזנים לראות מי מכריע יותר. ואיך אפשר שני דברים אלו, אם דן במנין אינו דן במשקל, ואם דן במשקל אינו דן במנין. ואם תשיבני דכשהוא דן במנין ר"ל העונות והזכויות כולם קלות או כולם חמורות אם כן תיפוק שבמשקל כמו כן שוה. ונראה דודאי שהמשקל דוקא ולא המנין. שיש ג' או ד' עונות ששוקלין זכיות קטנים. וכן להיפך. דפשיטא משקל נמי לאו דוקא כאדם השוקל במאזנים אלא נושאים ונותנים בב"ד של מעלה בזכיות ובחובות האדם לפי גדלו וקטנו של כל אחד. אם רשע החובות גדול מטובות הזכויות או מועט או שוה. ותמה נמי מהו דאמרינן בשבת [ל"ב ע"א] אם יש מלאך מליץ אחד מני אלף וגו' אם יש צ"ט מלאכים מלמדי חובה ואחד מלמד זכות ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר. ומה יכולין ללמד החובה אם רובו זכאי. ומה יכול האחד ללמד זכות אם רובו חייב. אלא כך ר"ל שיש דין גדול וענין רב לראות בענין הזכויות והחובות. כגון שיש כאן אדם שנתן פרוטה לעני ופעם אחרת גזל שתי פרוטות, נמצאו כולם למדו עליו חובה. ויש מלאך אחד שאומר גדול זכותו של אותו האיש על אותה פרוטה שנתן מאותו מין שגזל שתי פרוטות, נמצא כולם ילמדו עליו חובה, לפי שכשנתן אותה פרוטה גם הוא היה עני באותה שעה והיה רעב ובניו היו רעבים, וראה עני אחד שהיה מתעלף ברעב עד שהיתה נשמתו קרובה לצאת, נמצא שהשיב נפש עני. וכשגזל השתי פרוטות גזלם לאדם עשיר ומושפע, וגם היה צריך הגוזל להשיב את נפשו לפי שהיה הגוזל עני. נמצא שהזכות גדול. ובא הקב"ה שהוא רחמן ומחזיק דברי המלמד זכות כנגד כולם. ועל כיוצא בזה הוי ב"ד של מעלה דנין בכל ראש השנה במעלת הזכות והחובה. ולפי מה שעשה הזכות מאהבה גדולה לא הרשיע המקום להכעיס או לתאבון. וזה מציאות חן לפני המקום ולפני פמליא של מעלה שאנו מוצאים בתלמוד ובהגדות בכמה מקומות. לפעמים שאדם דוחק מאד לעשות מצוה באהבה גדולה או בינונית או קטנה. או עושה צדקות וגמילות חסדים מתוך הדחק. גדול או קטן או בינוני, ונותן לבני אדם הגונים מאד או דרך בינונית או לעני הצריך מאד או אינו צריך כל כך. ולפי מה שנותן האדם דרך ענוה ומתבייש מן העני. ולפעמים רודף אדם אחר המצות לבקשם בקרוב או ברחוק. ויש אדם שאינו רודף אחריהם אלא כשהם לפניו דרך מקרה. ואע"פ שמתנה גדולה כזו או יותר, מכל מקום יש מציאות חן בזו יותר מזו. וזהו שאמרו בפרקי אבות [פ"ב מ"א] שאי אתה יודע מתן שכרן של מצות. לפי שאין הדבר כך שנו כך לומ' מצוה זו שוה אלף ומצוה זו אלפים, אלא מצוה אחת ממש שוה לאדם אחד אלף ולאדם אחר שוה י' אלפים. דלפעמים זה עשאה מיראה וזה מאהבה. וזה מתוך העושר וזה מתוך הדחק. זה לומד וזה לומד ואין שכרן שוה. [שזה] בחור ויכול לטרוח וזה זקן וטורח כמו הבחור. זה לומד אע"פ שהוא עשיר והולכין עסקיו לאיבוד. וזה אינו מפסיד בעסקיו כלל, ובזה הדרכים רבים לאין תכלית. ומכל מקום יש מצות הנקראות קלות ויש מצות הנקראות חמורות. ור"ל קלות לעשותן וחמורות לעשותן ולקיימן. ולכך שכר החמורות גדול. אבל לפעמים שכר הקלה גדול. שאם עושה אותה מאהבה ובשמחה ומתוך הדחק ורדף אחריה לעשותה, שכרו זה גדול יותר מהעושה החמורה מיראה או מחמת שהיה מתבייש מחבירו לעשותה. ומה שיש בהגדה [שמו"ר מ"ה ו'] שהראה הקב"ה למשה שלש אוצרות ואמר לו זה ללומדי תורה וזה לגומלי חסדים וזה אוצר של חנם. כשאני רואה אדם שאין לו תורה ולא מצות ולא זכות אבות אני נותן לו מזה. יש לתמוה למה נותן לו כלום אלא ימות ברעב. אלא ר"ל ללומדי תורה ולמקיימי מצות הקב"ה נותן להם מה שנותן בשכרם אפי' בלא תפלה גדולה. אבל מי שאין לו שום זכות, אם בא ומתפלל וצועק ובוכה ושואל צרכיו נותן לו הקב"ה כמו שנותנין לעני בפתח. ומפני מה נותנין לאותו עני משום דכתיב שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו. כמו כן חושב מי שאין לו זכות ונותן לו הקב"ה חנם על ידי צעקתו לפעמים כשיהיה לו ממון, או יראה אדם דחוק ירחם עליו ויאמר למי שאין לו זכות הקב"ה [משלם] אם היה לו זכות על אחת כמה וכמה שירחם עלי וישמע צעקתי ומתוך כך יבא לעשות מצות וצדקות וגמילות חסדים כפי כחו. נמצא שגם הקב"ה שלח לחמו לעני כדי למצאו ברוב הימים כמי שעשה בעל הבית לעני על דרך זו. ואם תראה אדם עני שאין לו זכות לפי ראות עיניך וזועק על צרכיו ואינו נענה, נודע לך שרואה הקב"ה שאין שם לחלוח טוב עומד לצאת ממנו, ולא נאמר עליו כי ברוב הימים תמצאנו. אבל אדם בעל הבית שאינו יודע העתידות, יש לו ליתן לעני, כי ברוב הימים ימצאנו. ואפשר כי גם הוא יגמול לו חסד, או קרוביו, או מי שראהו. כמו שאמרו חז"ל [שבת קנ"א ע"ב] גלגל הוא וחוזר בעולם. שאם לא הוא בא בנו ואם לא בנו בא בן בנו. ומאי דאמ' [מו"ק כ"ח ע"א] בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ומאי דאמרינן [שבת קנ"ו ע"א] יש מזל לישראל או אין מזל. הכל דרשנו במקום אחר.
<h2>דף יז:</h2>
ויש לתמוה דבי"ג מדות כתי' רחום תחלה והדר חנון ולמשה אמר הק' וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם... ורחום. וכן באשרי חנון ורחום ד'. אבל שאר המדות לעולם הם בסדר אחד. כי באשרי כתי' ארך אפים ורב חסד. ולא ידעתי אם יש לחלק בין גדל חסד ורב חסד. ואם הכל אחד למה שנה דוד בלשון. ובהפטרת יונה כתי' ארך אפים ורב חסד. ויש לתמוה כי יש בפר' כי תשא פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים, ובפרשת שלח לך דלג על בני בנים ואמר על בנים ועל שלשים ועל רבעים. וכן בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן. ונראה כי מדות רחום וחנון שוים ברחמיו. ואין קפידא בהקדמתם אבל רחום על התובע צרכיו ולא תובע עלבון על אדם. וחנון הוא על התובע עלבון ויש אוהב בזה יותר מזה. ומה שתמהנו ועל מה שדלג על בני בנים כך יש לפרש כי הכל אחד. דמאי דכתיב בפרשת כי תשא על בנים לא מיירי על בנים של חוטא. שאם כן יש כאן דורות שלוקין על הפורענות הוא ובנו ובן בנו ועוד שלשים ורבעים דמהדר אבנים הרי חמשה. ואינו כן שהרי במדת פורענות ועל רבעים ובמדה טובה כתי' נוצר חסד לאלפים. מוכחינן דגדולה מדה טובה על מדת פורענות על אחת מחמש מאות [תוספתא סוטה פ"ד ה"א]. וכשהוא אומר נוצר חסד לאלפים פשיטא שהוא מן האלפים. שאינו אומר לאלפים אחריו. אלא כך ר"ל פוקד עון אבות על בנים. האי הבנים הן האבות החוטאין, וכן הוא פוקד עון אבות. ומפ' על מי, על הבנים, כמו בני בליעל, אינו מדבר על הבנים כי אם על הרשעים. נמצא אין בין הכל כי אם ד' דורות. וכשאומר בפרשת שלח לך פוקד עון אבות על בנים, האי בנים הם בני החוטא ושלשים ורבעים מהדר אאבות. והרי יש כאן ד' דורות אי דהאי בנים הם בני בנים דפרשת כי תשא. אבל יש לתמוה אם עושה חסד לאלפים ר"ל שלא ישלשלו כל הטובה שגמל, אלא יחלק כל אותה טובה לאלפים לכל אחד חלקו המגיעו והוא חלק אחד מאלפים, אם כן רעה היא לו. ואם נפרש שישלם לו כל הטובה שגמל ומלבד זה ישלם עוד טובה לאלפים דור, אם כן תצטרך כמו כן לפרש פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים, שמשלם לו הפורענות שגמל ומלבד זה משלם עוד פורענות לד' דורות, זה אינו נראה, אע"ג דמיירי כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן [ברכות ז' ע"א] אין לומר דחטא אחד הוי כאלפים חטאות. ועל כרחין צריך לפרש נוצר חסד לאלפים מעין פוקד עון אבות על בנים. כיון דילפינן מתרויהו גדולה מדת פורענות על אחת חמש מאות. ונראה לפרש בבירור דהכי פי', פוקד עון אבות על בנים שאם היום ומחר תבא שום צרה על בניו ועל בני ביתו או על שלשים או על רבעים והוי מחצה על מחצה שראוי לדון לזכות על ידי מדת רב חסד או אינו ראוי אבל על ידי צעקות ובני גדול ראוי להנצל על ידי מדת אהיה, אפשר שזוכר לו חובות אבותיו שהם למעלה ממנו ד' דורות ולא ינצל. וכן עושה חסד לאלפים אם יש מבני בניו תוך אלפים שהוא חולה או יש עליו צרה שאין לו זכות כל כך שינצל וירפא על ידי זכותו, אפשר שיועיל לו זכות קרובו להצילו. ותמוה הוא אם נוצר חסד לאלפים ר"ל ב' אלפים למה לא אמר לאלפים שתנקד הפ"א בפתח וחרק תחת היוד. וי"ל דלכל אדם הוא נוצר חסדו לכל המועט לב' אלפים, מהם לפי צדקם נוצר חסדם לכמה אלפים.
פירוש י"ג מדות של ויעבור לרבנו יעקב ז"ל ה' ה' הם שתי מדות. וכן אמרינן בפסיקתא דרב כהנא [קכ"ט] ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני [ישעי' מ"ט, י"ד], אמרה כנסת ישראל לפני הק' רבונו שלעולם שתי מדות טובות שלך עזבתם ושכחתם, אל כמו כח. כמו יש לאל ידי [בראשית ל"א, כ"ט]. רחום שמרחם על עמוסים בדין. וחנון לענוים יתן חן [עי' משלי ג', ל"ד] כדי ליטהר מסייעין אותו. וכך היא המדה. ואמת [שמקיים] את דבריו ולא נפל [דבר] אחד מכל דברו הטוב [מ"א ח']. נוצר חסד לאלפים הרי מדה טובה יתרה על מדת פורענות אחד לת"ק [תוספתא סוטה ד'] דאילו במדת פורענות, פוקד עון אבות על בנים וגו' [שמות כ'] אבל במדה טובה ועושה חסד לאלפים [שם]. נושא עון זה העושה לתיאבון לאכול נבלות... עריות לפי שאינו מוצא בהיתר. ופשע פשעים אלו המרדים וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי [מלכים-ב' ג'] כדאמר' בסוף [פ"ג] דיומא [ל"ו ב'] זה שמוצא בהיתר ומתכוין להקניט ולהכעיס ליוצרו. וחטאה חטאים אלו השגגות וכן הוא אומר נפש כי תחטא בשגגה [ויקרא ד', ב']. ונקה מנקה הוא לשבים ויש אומרים נקה לא ינקה כי רק אתכם ידעתי וגו' על כך אפקוד עליכם וגו' [עמוס ג', ב'] שיפקוד עליכם... ולא הכל...
שלש עשרה מדות סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני. לשעבר כשהיתה פרוטה מצויה בכיס ולא היה גלות היו כלם רוצים לשמוע דבר משנה דבר תלמוד. עכשיו שאין הפרוטה מצויה בכיס וכולם חולים מן השעבוד, אין מתאוים לשמוע כי אם דברי אגדות תושבחות וברכות ונחמות, וכיון שיש לנו להתחיל נעשה כמו שאחז"ל [ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז] לעולם יתחיל אדם בדבר טוב ויסיים בדבר טוב. ומה טוב מהקב"ה, דכתיב הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. זו היא טובתו שאין למעלה הימנה. משל לאדם אם מטיב לאוהבו די לו אם הוא טוב על האדם כי לעולם חסדו. על כן נתחיל על ראש שמחתי כי שמחתני ה' בפעלך במעשה ידיך ארנן. ואין פעלה ועשיה כי אם בעשיית האדם. דכתיב מי פעל ועשה קורא הדורות מראש. והוא עשנו ואנחנו עמו, מה כתיב בתריה דפסוקא דשמחתני ואתה מרום לעולם ה' עד ותרם כראם קרני. מה הוצרך לומר לעולם כשאמר ואתה מרום לעולם ה', אלא האי לעולם אין כאן מקומו ומהדר אסיפא דקרא דכתיב ותרם כראים קרני. פי' רוממתני לעולם דכתיב ודוד עבדי נשיא להם לעולם. והיינו דאמר במדרש [תנחומא תצוה י'] משאתה נותן רוממות לאדם שוב אינה זזה מידיו, דכתיב ודוד עבדי נשיא להם לעולם. והכי נמי אמרינן בפרק טבול יום [זבחים ק"ב ע"א]. על זה תיקנו רבותינו לומר רוממי שדי תמיד מספרים כבוד אל, כלומר שני רוממות תיקן להם הקב"ה. ביצירת בראשית תיקן כסאו שישב למלוך על כל העולם. תיקן כסא דוד שישב בצדו מלך על ישראל לעולם, נמצא תמיד דהיינו לעולם אותן שני רוממות מספרים כבוד אל שתארך מלכותו תמיד, דהיינו לעולם. והיינו דכתיב ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. ותרגומו מן עלמא דלא הוינא ביה עד עלמא דהוינא, והיינו בבריאתו של עולם, דלא הוה אכתי. והיינו דאמרינן בסנהדרין [ל"ח ע"ב] עד די כרסון רמא, אחד לו ואחד לדוד. אמר לו ר' יוסי עד מתי אתה עושה שכינה חול. אלא אחד לדין ואחד לצדקה. ומה רצה לומר הראשון שאמ' דוד יושב לבדו ומה אמר השני שתקן הקב"ה כסא לצדקה והלא הכתוב מדבר בדוד דכתיב כסאות לבית דוד וכתיב וכסאו כשמש נגדי. אלא ודאי לא פליגי אלא על הלשון שהראשון שאומ' לדוד ר"ל לפי שלא היה מעולם עושה צדקה וחסד כבוד, שאמר הכתוב ויהי דוד עושה משפט וצדקה. וכתיב והמלך דוד זקן בא בימים אינך מוצא אריכות אלא במי שעושה צדקה. וכתיב בדוד ואני בעוניי הכינותי לבית אלהי. ומקשה בירוש' [גיטין פ"ח ה"ג] אם הקדיש כסף וזהב עשיר היה ומהו בעניי, ואם היה עני מנין לו כסף וזהב אלא במקדש ראשון ואומ' דוד על שהיה שאול רודפו והיה דוד יכול להרגו כמה פעמים אמר או אני רודף או נרדף הורג או נהרג גומל אני לו חסד וצדקה.
לא תמצא בכל י"ג מדות אלא חסד והמדה הגדולה שבמדות הא רב חסד והוא כחו של דוד. ור"ל דמתחלת בריתו של עולם ראה שעתיד דוד לעשות צדקה וחסד כל כך שראוי שיהיה מלך לעולם משיהא נולד. אמ' לו לר' יוסי ודאי כן הוא אלא שאתה אומ' ואחד לדוד יטעה העולם שיהו סבורין דוד ממש. לכך יש לומר הלשון הזה אחד לדין ואחד לצדקה, דהיינו דוד דכתיבי ביה ויהי דוד עושה משפט וצדקה, וכמו שהקב"ה נותן רוממות לדוד לא בשביל דוד נאמר הלשון, דאמרי' באגדתא מי שהב"ה נותן לו רוממות. אלא כמו כן בשביל שאר צדיקים גמורים. כדאמ' שמואל [ברכות ל"ד ע"ב] כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. ואע"ג דאמרי' תמן ופליגי דאמ' אין צדיקים גמורים עומדין במקום שבעלי תשובה עומדין. אינו ר"ל שיאהב הקב"ה בעלי תשובה יותר מצדיקים גמורים, אלא ר"ל מודה אני כי הנאתן מזיו שכינה וכבודן של צדיקים גדול, אבל הב"ה נותן בעלי תשובה אצלו בקרוב לו יותר מן הצדיקים, אבל אין הנאתן כל כך גדולה אצלו ונותן לו פת פרוסה וחתיכת בשר והשרים אוכלים למטה ממנו יותר ויותר, למה מקרבן הקב"ה אצלו, לפי שאם יושיבם בין הצדיקים או למטה מהם יתביישו ויאמרו הצדיקים מה לזה העומד אצלו והוא אינו יודע תורה ועשה כך וכך. והיינו דכתיב ה' אוהב צדיקים ה' שומר את גרים. והיינו כמו בעלי תשובה ששומרם אצלו שלא ידחפוהו ויביישוהו. והיינו דאמרינן בתנחומא אשרי שבחרו אע"פ שלא קרבו זה אברהם שנאמר אשר בחרת באברם. יתרו ורחב קרבם אע"פ שלא בחרם. וראיה לדבר שצדיקים גמורים אהובים לפני המקום כדאמ' במדרש ד' כתות מקבלות פני שכינה דכתיב זה יאמר לה' אני. האומר לה' אני ולא יתערב בו חטא. וזה יקרא בשם יעקב אלו הגרים. וזה יכתב ידו לה' אלו בעלי תשובה. ובשם ישראל יכונה אלו יראי שמים. מכלל דחשיב גרים ובעלי תשובה באמצע. ועוד דאמ' במדרש שיר השירים כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך כל מי שבאה עבירה לידו ונצל ממנה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה מצוה. פי' והיינו דאמרינן בגמ' [סנהדרין ל"ז ע"א] אפילו ריקנין שביך מלאים מצות כרמון. והיינו בעלי תשובה, שכל העבירות שהיו סבורין לעשות נעשו להן כמצות כשנצלו. מבעד לצמתך. ואין צריך לומר למצומתים שבהן ובעלי ענוה שלא באו לידי כך. ועוד דאמ' [ספרי דברים י'] שבעה כתות של צדיקים זו למעלה מזו. (כת ראשונה אך צדיקים זו למעלה מזו). כת ראשונה אך צדיקים יודו לשמך. שניה למעלה בחצרות קדשך. ג' אשרי יושבי ביתך. ד' מי יגור באהלך. ה' ומי ישכן בהר קדשך, ו' מי יעלה בהר ה'. ז' ומי יקום במקום קדשו. והיינו צדיקים גמורים שיושבים במקום קדשו. כדא' בחגיגה [י"ב ע"ב] ערבות בו אופנים ושרפים וחיות הקדש ומלאכים ונשמות הצדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד. ועל כרחך כן הוא מלמטה למעלה קא חשיב. דבית חשוב מחצר כדאמר דוד אם הראשונים בקיטון אני בבית, ואם הם בבית אני בחצר. ואם הם בחצר אני בסף דכתיב הסתופף בבית אלהי. ואם הם בסף לא אצא מן הפונדק דכתיב בתוככי ירושלם. והיינו דחשיב כת ראשונה של צדיקים והם הקטנים מכולם דכתיב אך צדיקים יודו לשמך מכלל שאין למעלה מצדיקים גמורים. ומה שנחלקו לז' כתות כענין זה ברא הקב"ה עולמו ז' ימים ובחר בשבת. ברא שנים ובחר בשמיטה. בחר ביובל. בחר בערבות, בחר בתבל בז' ארצות. בחר בשם מיוחד מז' שמות. בחר בלוי מז' פשוטים אחר שהעביר הבכורות והיו ד' בכורות וראובן מכר בכורתו ליוסף. ומשבט לוי בחר בזכרים. דכתיב פקד כל בכור זכר. למה בזכרים, לפי שאין כבודו של עולם מקום אלא מזכרים. ויש לה ז' לידות והיה לו לעשות משתה ולהוסיף תהלה כמו שעשה אברהם על יצחק בנו. ואומ' והוספתי על כל תהלתך. פי' משל לאדם העומד אחד אין נפשו עליו וזה היה ט' חדשים מנפקא מדופן. מכאן שצריך אדם למשכן עצמו ועושה משתה [תנחומא תצוה א']. וזה נתחזק ונמול לח' ימים וזהו אדם ובהמה תושיע ה'. וזהו לישועת הבן. וזהו ישראל נושע בה' תשועת עולמים. בזכות המילה שנכרתו עליה י"ג בריתות [נדרים ל"א ע"ב]. והיינו י"ג מדות. והיינו דמפיק ליה אברהם אבינו [עירובין י"ט ע"א]. והיינו כפל בתיבה בשביל עבודת עולם אחד נותן לו ב' עולמים. ולכך אומ' במילה ב' פעמים בדמיך חיי. בעולם הזה ולעולם הבא. דמפיק ליה אברהם מגיהנם. והיינו כל הנשמה תהלל יה. דהיינו ט' בשביל י"ג שבחים הכתו' בשיר השירים. והקב"ה אומר לכנסת ישראל והיינו שיש כ"ו אותיות בי"ג משם שני עד ורב חסד.
וזהו פירוש י"ג מדות ה' מדה ראשונה על צדיק גמור שאינו צריך סליחה אלא על השגגות כשיודעו לו כי אין אדם אשר לא יחטא, ומבקש רחמים אם הוא צריך. ויש שאינו מבקש אפילו צריך שלא יתמעטו זכויותיו. וכולם מבקשים רחמים על חבריהם. ואם שם קמא הוא מן המנין על אותו צדיק שאינו מבקש רחמים על נפשו אע"פ שהוא צריך והקב"ה אוהבו ועושהו לו הצריך לו דרך רחמי אהבה. כדכתי' ארחמך ה' חזקי' והיינו נמי רחמים הבאים בלא שאלה כרחם אב על בנים. ושם שני אפילו כולו מלא עונות. ובאות עליו צרות גדולות ומתוך הצעקות נענה על הצרות במדת ה' גם זה כלל רחמיו. ויש פסק בין שם ראשון ושם שני... עליו רחמי הסליחה מיד בלא קושי ששב ורובו זכאי. לפי שהוא מכות הם על המבקשים על צרכם בלא יסורין וצרות או על חטאים הנודע להם בתחלה או בסוף. אל הוא מדה שנית על מי שרובו זכאי, בין רוב דמוכח ובין רוב דלא מוכח, ומבקש רחמי הסליחה לבד. וכתי' ואל נושא היית להם. ואינו מבקש רחמים על שום צורך מפני שאינו צריך. או הוא צריך ואינו חפץ שיתמעטו זכויותיו. או שקדם על יד על יד עליו ומכמה דורות. רחום הוא מדה שלישית על מי שרובו זכאי ומבקש רחמים על צרכיו שהוא צריך ואינו מבקש סליחו לפי שאינו שב. ואין סליחה בלא תשובה. או הוא מרחם על צרכו ואינו מוחל. חנון הוא מדה רביעית על מי שרובו זכאי והוא צריך פרנסה או רפואה, ושואל סליחה על מיעוט עונות ושואל רחמים על צרכיו, גם על זה נושא חן לפניו ונותן לו שניהם. מוחל ומרחם. ארך אפים הם שתי מדות, חמשית וששית, למי שרובו זכויות ולא שב על מיעוט עונות, ולכך אינו מבקש סליחה אף על זה, הקב"ה מאריך אפו לזמן מועט או מרובה. ואפי' עד סוף ימיו. לפי שרוב זכויותיו דמוכח או דלא מוכח ומעט יקשה לכל אחד. ואפילו לרשעים יאריך אפו על ידי תפלת אחרים ופוקדם ד' דורות ולא יותר. ואם שם ראשון הוא מן המנין הוי מדה אחת בלבד. רב חסד מדה ששית אף למי שהוא מחצה זכיות ומחצה עונות. נס[יון] הוא ברוב זכויות דלא מוכח על פי הדינים הנזכרים למעלה על שאלת ה' הסליחה ובקשת רחמים לצרכים ועל ארך פקידת העונות. ע"כ מדבר ברוב זכיות. ויש כ"ו אותיות כמנין יו"ד ה"א במלואו ומנין י-ה-ו-ה בתנועותיו. מכאן ואילו מדבר על מי שרובו עונות. ואילולי כי רחמי הסליחה גודלים לא ימחול לו. כיון שרובו עונות. ולכך יש ל"א אותיות ועד מדת נקה כמנין אלא שהוא נושא עון אפילו למי שרובו עונות. כיון ששב ואפי' לרובא דמוכח. ואמת היא מדה שביעית למי שהוא רוב עונות ושב הקב"ה מוחל לו. אבל אינו מותר לו על ביטול תורה שהוא אמת. כדאמ' בע"ז [ד' ע"ב]. דאמת לא עביד לפנים משורת הדין. ר"ל אינו לומד או שהוא [לומד] ומותר על השקולות כנגד כל התורה כגון ע"ז וגדוף ושבת וציצית. ואם לא שב הראם בכתב אמת ומה שכתבו במדת של רחמים לפי דאמת נמי משמע לשני פנים. לעשיר העושה רעות לעני, ומדבר זה כמו זה ומרחם עליו. נוצר חסד לאלפים מדה שמינית למי שרובו עונות. אפילו רובא דמוכח, אם הוא שב עליהם הקב"ה נוצר לו אותו מיעוט זכויותיו אפי' לאלפי דור. ולא לוותר ובלבד שעושה אותם מאהבה, אבל מיראה נוצר לאלף דור בלבד. אבל אם היה רובו זכאי היה נוצר לו דורות הרבה. בלא מספר לפי מציאות החן על רוב זכויות. אם מאהבה אם מיראה. או מאהבה רבה או מאהבה מועטת. כדאמרי' במדרש [תנחומא תצוה י'] כשהקב"ה נותן רוממות לאדם אינה זזה ממנה לעולם. נושא עון היא מדה תשיעית. מוחל לו הזדונות אם שב אדם ומבקש סליחה. ופשע מדה עשירית כגון אף המרדים אם שב מהם ומבקש סליחה. וחטאה מדה אחת עשרה. ושמעינן מינה שאף כל שגגות צריכין תשובה כשידע. ושאלת הסליחה נושא את השגגות אם הוא שב ומבקש סליחה כאן השמיע ואין צריך לומר זו ומכאן למדו חכמים את שניהם. ונקה מדה שתים עשרה אף למי שחוזר וחוטא אחר ששב בתשובה גמורה ומחל לו אין הקב"ה חוזר ופוקד הראשונות שהרי יצא נקי בתשובתו. אבל אם יהי נקי תוהה עליהם על שעשה אע"פ שנמחל לו כבר הוי כמי שלא עשה תשובה. ודומה למי שעשה זכויות ותוהה עליהן. ועל זה נאמ' לא ינקה. ומה שנאמר בגמרא ונקה לשבים ולא ינקה לשאינן שבים כך הוא פי', לא ינקה לאותן שתוהין על תשובתן והוי כמו שלא שבו כלל. ואם הוא מיירי על מי שלא שב כלל לא צריכא למימר לא ינקה. יש אומרים לא ינקה היא מדה י"ג ולא נהיר, לפי שאינה מדת רחמים וכל י"ג מדות הן רחמים או לצרכם או רחמי סליחה. אבל יש שם י"ג מדות עם שם קמא, או שנחשוב ארך אפים לשתי מדות. כמו שפי'. ופי' הזה של י"ג מדות מה שכתוב בפי' שלח לך אנשים שאמר משה ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים ורב חסד וגו'.
יש לתמוה, כיון שבא להזכיר מדותיו של הקב"ה על עונות ישראל, מפני מה לא נאמר ה' קמא י' ולא אמר אל רחום וחנון ואמת נוצר חסד לאלפים וחטאה הרי יש כאן שדלג ו' מדות. ועוד מה לי להזכיר עונותיהם ולומר פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים. ומה ענין שכת' מיד מצות הקרבנות וחיוב ע"ז ומגדף ומצות שבת וציצית יותר משאר מצות. אלא ודאי ה' קמא אינו מן המנין. ואמ' בלבו, ישראל הם רובם עונות. ואל חנון ורחום הוא למי שרובו זכיות. ולא אמר ואמת לפי דאמת לא עביד לפנים משורת הדין, והוא על בטול התורה והמצות שהן שקולות כנגד כל התורה כענין ע"ז ומגדף ושבת וציצית, כי המזלזל בהן כונתו למרוד בכל התורה. ולכך אמר מדת ה' להיות אוהב כלו זכאי ולרחם אף מי שכולו חייב בעת צערו ושקו ותעניתו. כמו שאמ' הראית כי נכנע אחאב מלפני ואתה אומר לי הלא אינם שבים ואין דעתם לשוב, לא אמרת ארך אפים אף לרשעים ולמי שהוא מחצה עונות ומחצה זכויות אמרת רב חסד להיותו כולו זכאי ואמרת לסלוח הזדונות והמרדים אם יבקשו פניך אם רובו או כולו חייב חשב שלא יזכור שאלו הם שגגות ואמר בלבו כל כך יש להם זדונות ומרדים שלא יקפיד על השגגות אפילו לבניהם. שבמקום שדלג נוצר חסד לאלפים אמר אין להם חסד אבל אמרת לאחר השלש עשרה לא ינקה פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים רמזת בכך כי גדולה מדה טובה על מדת פורענות על אחת מחמש מאות. שהרי פקידה זו היא במקום נוצר חסד לאלפים ואם תבטל פוקד עון אבות על בנים שתרצה להרע האבות והבנים אם כן תפקוד על אלף אלפי דורות מאחר שלא יהיו להם דורות. וכיון שתבטל זה נראה שתבטל נוצר חסד לאלפים מי"ג מדותיך. והשיב (להם) [לו] הקב"ה סלחתי כדבריך לא כמחשבתך ואשיבך על כל דבר ודבר. מה שהזכרת לי תחלה שלא יאמרו מבלתי יכולת ה' ושאתן להם ארץ ישראל כאשר אמרתי, דע כי אקיים פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים. פי' שלא יכלה זרעם. ואם נשאר להם שום חסד אהיה נוצרו לאלפים. אך האנשים אשר ראו אותותי ומורדים עכשיו בי שהם האבות לא אמחול להם וכולם ימותו במדבר. אך הבנים יכנסו לארץ ישראל, ואחר כבוש וחלוק יעשו קרבנות. ומיד שיכנסו שם התחילו ליטול חלה. ועל מה שדלגת מלת חטאה וסבור אתה שלא אקפיד על השגגות, לא כן הוא. כי עדיין אני אומר וכי תשגו וגו' יביאו קרבנות, אבל לא יתחייבו בגופן לא מיתה ולא מלקות. ועל מדת אמת שדלגת לא יועיל לך על מי שכופר בכל התורה. כי הם מקפידים על המצות השקולות בכל התורה יותר מעל שאר המצות. כל זה הלא ידעת כי נמצא בהם מגדף ונמצא בהם עובד ע"ז כענין פעור. כי מחמת הזנות נושקין ומחבקין הע"ז וכן את ה' הוא מגדף כי שניהם שקולין. ומזלזלין בשבת ששקולה ככל המצות [ירושלמי ברכות פ"א ה"ה] כמו שאמרנו בעזרא. על זה אמר מיד וימצאו איש מקושש עצים. ומזלזלין במצות ציצית לפי שעולה תרי"ג מצות [מנחות מ"ג ע"ב], כמו שמצינו בקרח ששאל דרך ליצנות טלית שכלה תכלה מה היא בציצית [במדבר רבה י"ג ג']. ולכך סמך פרשת קרח לפרשת ציצית. ועל מה שלא אמרת אל רחום וחנון יפה עשית, כי הם על מי שרובו זכויות והם רוב עונות בלא תשובה לכך אמר לו הלא אתה ה' המרחם על מי שרובו עונות אם ישוב ואל תמהר להרגם כי אולי ישובו. ואפילו לא ישובו אתה ארך אפים אף לרשעים. וגדולה מזאת, כי אתה רב חסד למי שמחצה זכויות ומחצה עונות כמו שרובו זכויות אפי' לא עשה תשובה. ואם שב אפילו מי שרובו עונות אתה נושא לו עון ופשע. ונקה לשבים אפי' ימרדו אחר כך. ואע"פ שאמרת לא ינקה לשאינן שבים אמרת כי לא תעקרהו משורש שלא יהיה לו זכר כי אמרת פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים מכלל שלא יאבד זרעם מכל וכל אלא יגבה חוב האבות על יד על יד מן בני ובני בני הבאים אחריו.
נחזור עוד לפרש בי"ג מדות מה' קמא עד מדת חנון. יש לתמוה, אם ה' קמא הוא ממנין י"ג מדות כמו שיש אומרים למה יש פסק בין ה' קמא לשם שני. ועוד למה אמ' משה בפרש' שלח לך ה' ארך אפים ולא אמר ה' קמא. ועוד קשיא לרבינו האי ז"ל שפי' רב חסד היא מדה ששית, על כרחין היא שביעית אם הראשון מן המנין אפילו לא יהיה ארך אפים כי אם מדה אחת. ואם אינו מן המנין קשה למדרש פסיקתא שדרש ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני שתי מדות השם שכחוני. לכך יש לפרש כי שניהם מדת רחמים היא. ויש לפרש פי' שלשתן. ולמה השלישי מפורש יותר מהשנים הראשונים ויש לומר דודאי השנים הראשונים שהם לשון הויה והם שם העצם הם רחמים גדולים יותר משם רחום שאינו שם העצם. ונפרש איך רחמנות ההויה גדולה ולמה יש הפסק בין שניהם, לפי דשם קמא אע"פ שהיא מדת רחמים ואינו מחשבון י"ג מדות כי אם מה' שני ואילך. ומשה אומר ה' אל ארך אפים הזכיר ה' קמא שזוכר זכות הטובות על הבנים אע"פ שלא שבו. אבל ה' שני הוא על מי ששב, כמו שנפרש שכל הי"ג מדות הם כשאדם מבקש תחנונים לפני המקום על מה שהוא מבקש. ושם ראשון הוא מדת רחמים בלא שום בקשה ולכך יש פסק בין ה' קמא לשני, כי הרחמים של ה' קמא היא אהבה תמה. כדכתיב ארחמך ה' חזקי. וזהו על מי שכולו זכאי ואין עליו שום זדונות כי אם שגגות וכשנזכר מיד מתחיל ושב ועבד להקב"ה עבודות גדולות מאד. ולכן אם בא אליו שום צרה הקב"ה מרחם עליו בלא שום בקשה או מונע שלא תבא עליו, והוא אינו רוצה לבקש עליו רחמים שלא יתמעטו זכויותיו ולפעמים נותן לו עושר ונכסים אף [אם] אינו מבקשם ושומרו ברחמיו של אהבה מכל צרה. ועל אותה שמירה ומתנה בלא שאלה לא נתמעטו זכיותיו. וזהו ה' אוהב צדיקים. וגם זוכר אהבתו לרחם על המזכיר זכות אוהבו. כמו שאנו מזכירים זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. והשם שני הוא נמי על מי שרובו זכאי דמוכח ואין לו כי אם שגגות אך אין בו כל כך זכות לרוב כמו לראשונה ועבר שנים או שלשה זדונות ובאים עליו צרות ושואל רחמים, הקב"ה מרחם עליו אפילו בתפלה קלה בלא צעקה גדולה ובכי, כי תפלתו זכה כיון דרובו זכאי ברוב דמוכח ועונותיהם מיעוטא דמיעוטא ואינו מרחם עליו בלי בקשת רחמיו או בזכרון דעלמא כיון שלא זכה כל כך והוי כמו התנאים שלא זכו כל כך כמו האבות. ונפרש כי ה' קמא היא מדת רחמיו לרובו זכאי אפילו לא מוכח, כיון שעשה זדונות הרבה ותוהה ומתחרט, הקב"ה מוחל לו. דכת' אל נושא היית להם ומוחל בלי בכי ותחנונים גדולים אך ששב בלב שלם ומבקש רחמים. אבל לא יתן לו לצרכו בתפלה מועטת כי אם בבכי ובתחנונים גדולים. ולכך שם אל שהוא מדת הסליחה ברחמים בלא רחמים גדולים, כיון דעונותיו מרובין על זכויותיו אע"פ שרובו זכאי, ומלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא. שיש כמה מלכים ושרים ושאר פני אדם המוחלים חבריהם ולא ירחמו עליהם בענין אחר עד אשר יקנו עוד אהבתם בשאר שירות ועבודה ודי להם מה שנמחל להם ונקל בעיני קל אדם למחול ולא לחון ולא לרחם לשמרו מאחרים שונאיו. רחום היא מדת רחמים בלא הויה לכך אין הרחמים גדולים כל כך ומדבר שמרחם על מי שרובו זכיות על ידי בכי ותחנונים גדולים אם מבקש צרכיו אע"פ שאינו מבקש סליחה על מיעוט זכיותיו, הקב"ה מרחם עליו ונותן לו פרנסתו בין שהוא זכאי ברוב דמוכח ואפילו ברוב דלא מוכח. חנון היא מדת רחמים שאם יצעק ויתענה וישאל שתיהם סליחה וצרכיו הקב"ה נותן לו שתיהם. ולא עוד אלא אפילו צועק על חבירו ואינו מיטיב כראוי לו הקב"ה שומע צעקתו ונוקמו ממנו אפילו חבירו חשוב כמוהו אך שאינו מתנהג עכשיו עם זה כשורה עד שחברו צועק עליו. וזהו דכתי' והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. שמע אשמע צעקתי. וזהו דרך החנינה כדכתי' ומחונן ענוים אשריו. ענוים הם שפלים. וזהו המחונן (עוזרים) [ענוים] מן הרוצה להשפילם עוד ולדרוך על צוארם. ארך אפים והשאר כמו שפירשנו. לפי זה שפי' ארך אפים שתי מדות וחשבנו לשתים, אבל שם קמא אע"פ שהוא מדה אינה מחשבון י"ג מדות. ומ"מ יכול לומר שתי מדות של ה' והוי הפסק כדינו.
